״וּבָעֵבֶר הָאַחֵר מַלְאָכִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר הֶסְתֵּר פָּנִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר חַבָּלָה/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר כְּלוּאִים/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר זָהָב שָׁחוּט/ וּבָעֵבֶר הָאַחֵר נִזְעֵי חַשְׁמַל".

"מהו היפה, אם לא ראשית הנורא", שואל רילקה ב"אלגיות דואינו". למקרא שירתו המעודנת ורבת העוצמה של נדב ליניאל דומה כי אפשר להפוך לרגע את הקביעה ולתהות: "מהו הנורא, אם לא ראשית היפה?" "הלל" נפתח במחזור יחיד במינו בשירה העברית: "חשמל". זהו ניסיון מרחיק לכת ונועז — הן נפשית, הן פואטית — לנסח בשורות שיר את חוויית הטיפול במכות חשמל ואת הימים הקודמים להם ואלה המתמשכים מתוכם.

אותם "ימים בהם הייתי ולא הייתי", כדברי המשורר, הופכים תחת ידיו של ליניאל למוזיקליות שירית נדירה בעושרה ובצלילותה. דווקא מתוך תיאורם המדוקדק והבלתי־מתייפייף יכולים הדברים להיחקק במילה העברית במלוא עוצמתם האכזרית, החד־פעמית, המשיבה לרגע את החשמל אל מקורותיו הסמויים, המקראיים, שבחזון יחזקאל. שערי הספר האחרים נעים בין שירי אהבה ואושר לבין קינות, בין מחוות לשירה העברית לדורותיה לבין שירי זיכרון וקריעה מהילדות. בכל הז'אנרים האלה מתגלה נדב ליניאל לא רק כמשורר עמוק־רגש, אלא גם כמי שניחן ביכולת הווירטואוזית לצוּר מילים כחפצו — ותמיד מתוך קשב עמוק ומַפְרֶה לקודמותיו ולקודמיו בשירה העברית והעולמית.

יותר מעשור חלף בין ספר הביכורים של נדב ליניאל לבין ספרו השני. למקרא "הלל" אנחנו יכולים לומר בפה מלא: משורר רב־אמן נולד.

(דורי מנור)